סיפורה של אידה
09/04/2016 16:03:20
סיפורה של אידה {שואה} המחבוא
זה היה בערב שישי .
בזמן מלחמת העולם השנייה.
לאף יהודי ,היה אסור להדליק נירות שבת ,
אסור להבליט את מנהגיו היהודים,
אבל אף אחד אינו רצה לשכוח את המקורות.
.
נחזור למשפחה , אשר עמדה לאכול ,ארוחת ערב שבת.
לפתע ,נשמעו דפיקות חזקות .
בבת אחת עזבו בני הבית את שולחן השבת,
רצו לכיוון המטבח, בעצם לכיוון מקרר ,שם הייתה ,מעין ידית קטנה.
המקרר היסתובב על צירו ,והתגלתה ,מנהרה קטנה וחשוכה, שם נכנסו ,כל בני הבית.
כשהם רועדים בתוך החושך, .
אידה התחבאה לצד האם, צמוד לקיר.
האם חסמה את פיה של אידה, והאב את פיו של אחיה ,
לבל יצעקו, לפתע שמעו חבטה נוראית בדלת.
צעדים נמרצים, צעקות, דברי זכוכית נשברים,
כך שמעו בגרמנית "צאו החוצה יודעים שאתם כאן" צאו יהודים בזויים!!!
הצעקות היו נוראיות,
ניראה כי את כל הבית שברו.
בום טראח ושוב שמעו דברים נזרקים ,
בתוך החושך ,חבקו אחד את השני ,ולא העזו לנשום.
האם אמרה בלחש אל אבי ,ואל אידה,
אסור לבכות !
אסור לנשום, !
אסור להיאנח !ו
אם בא לכם להתעטש, תנגסו ביד שלכם ,לבל האויב ישמע,
אם מגלים אותנו, אנו גמורים.
צעדים,
אידה שמעה צעדים, הסתתרה בתוך שמלתה של אמא ורצתה לבכות.
האם ,שהבחינה בכך, תפסה אותה עוד יותר חזק אמרה לה בלחישה.
אידה, אידלה מאמי, לא ,לא ,אסור לך!! ליבכות, לא עכשיו.
אבל אידה ,התחילה לבכות ,ללא שליטה,
האם תחבה בכוח את היד שלה ,ואמרה לה
בציווי ,שהיה מהול בקוצר רוח.
אידה ,תינשכי את היד תינשכי!
מאשר תבכי ,
באם את רוצה לחיות.
הצעדים כבר היגיעו למטבח,
זה היה הכי קשה, הם שמעו שהם זרקו ,וניפצו ,את כל מה שהיה במטבח ,
צעקו בגרמנית
"צאו !!צאו !!נתפוס אתכם" זה היה נורא ואיום.
לפתע אידה הקטנה לא הרגישה כלום ,לא את הפחד ,ואת הרעד, היא פשוט התעלפה שם בין ידי האם, שחבקה אותה.
וכך בילו שם את הלילה
השחור עד שהצעדים, נמוגו כליל.
הדממה של הסיוט הנורא מכל ירדה אט ,אט ,על המקום ,
שהיה לפני כמה שעות ,הבית החם ,שעמד לקבל את השבת.
כשהתעוררה אידה מתוך המית הפחד ,שנטמע בה במשך הלילה
לאט, לאט ,היסתגלו עיניה ,למראה החשוך והנורא.
היא גם לא יכלה לזוז ,גופה כאב, בכל תזוזה שזזה,
כך מצאה את עצמה במנהרה החשוכה, כשבני הבית שכובים חובקים
אחד את השני קפואים.
השקט חדר לאט לאט אל תוך התודעה.
ניסתה בכל הכוח להזיז את ידה של האם, אשר חבקה אותה, אך ללא הועיל.
אמא ,אמא ,
לחשה והזיזה את האם, אך האם לא ענתה, האם הייתה כבויה, גם אביה ואחיה היו כך.
"קומו קומו" ,צעקה והתחילה להזיזם , בחוזקה, ללא הועיל .
הקולות פסקו ,הם הלכו ,אמרה והתחילה שוב לנסות להזיז את כולם.
אך כולם דממו,והיו בשינה עמוקה, אך זאת לא הייתה שינה.
זאת הייתה ,הסלקציה שאלוהים בחר לעשות ,בין הילדה הקטנה ,למשפחתה,
הוא החליט שאידה היא זאת שצריכה להישאר.
הם נחנקו מחוסר אוויר ,במשך הלילה ,ורק היא נשארה.
זאת שצריכה להתמודד ,ואידה ל א ידעה זאת.
רק ידעה שהפחד ,והשיתוק לא נתנו לה לזוז,
אבל
היא הייתה חייבת.
כי משהו בראשה הקטן ,היה בוגר מאוד ו,אמר לה
שמשפחתה ,כבר לא בין החיים.
כי יש משהו בכל פחד ,אשר נותן בגרות לכל אחד ,.
וכך זה היה אצלה.
היא הצליחה אט אט להשתחרר.
האור סנוור אותה כשיצאה מהמחבוא ,
לרגע הסתכלה, על בני משפחתה ששכבו דוממים וקפואים ,כבובות שעווה.
המראה חדר את נשמתה והיה לאחד ,במשך כל חייה.
וכך יצאה מתוך המחבוא,.
מאחורי המקרר. ,גילתה שם משהו שלא דמה בכלל ,לאותו בית חם ואוהב , שעמד,
לקבל את השבת.
הכל היה שבור ,והרוס .
היא לא ידעה ,מה לקחת משם.
עד שבסופו של דבר לקחה ,מעיל שעטפה בו את גופה ,
ותמונה קטנה של המשפחה ,בתוך תיק קטן .
היא פחדה לצאת מהבית ,וגם לא ידעה לאן, ולהיכן מועדות פנייה.
היא בכתה, ודמעותיה עלו אל על ,אל מקום שאיש לא שמע....
מכל פינה ועבר,
דמיונה עבד, שעות נוספות.
ראתה יד גדולה ,ושחורה ,מ איימת לקחת אותה לשאול.
היא יצאה ,חרש חרש .
היה קר מאוד ,הכל היה נטוש ,הליכה ללא נודע,
רגליה כבר כאבו, רעבה , ,.
ילדה קטנה מסתובבת ,כך לבדה רועדת מקור ומפחד, נכנסה לתוך פתח של אחד המבנים, הסמוכים אשר הייתה בו עלטה
.
היא הסתתרה ,בפינה שמה על ראשה את המעיל ,התכסתה ,והתפללה
שאף אחד לא יבוא אלייה.
בחושך, הדברים נראים מפחידים יותר ,ושומעים גם את הקולות הסמויים.
היא נרדמה מיד,
היא לא זכרה, כמה זמן היא נרדמה ,
אבל התעוררה ,למגע של כובד עלייה, ,היא פחדה.
לפתוח את העיניים ,
ניסתה לזוז ,אבל לא יכלה, הדבר שהייה עלייה,
היה כבד יותר ממנה, היא ניסתה לשכב בשקט ,אולי הוא יעבור.
אבל שוב פעם ,דבר זה לא זז ממנה ,
היא החליטה בכל זאת ,להסתכל ,פתחה עין אחד.
בבהלה, אבל אחר כך ,היתרגלה לחושך .
וניסתה להזיז את רגליה ,הדבר הזה התחיל לזוז ,והיא קראה שוב פעם,
ושוב הסתירה את פנייה ,.
פתאום דממה ,יללה קטנה, ,
הסתכלה ראתה כי חתול קטן ,ישן על רגליה.
מה הוקל לה ,גם הוא חימם אותה.
היי חבר ,קראה לו ,איך הגעת לכאן? איפה המשפחה שלך?
רחמייה התחילו להציק לה על ,גורלו של החתול, כגורלה,.
והוציאה את מה שהיה לה בשקית ,ונתנה לחתול,.
החתול מיד אכל את הכל .הוא היה כל כך חמוד.
אאמץ לי אותך לחבר, אמרה כי אין לי אף אחד בעולם, ואתה כמוני לבד בעולם.
אידה הסתכלה על החבר החדש שלה ,על החתולון ,
החלטה ניגמלה בליבה,
היא תיקרא לו גורל, על שם הגורל המוזר שהפגיש ביניהם .
היא כיסתה אותו ,וליטפה אותו בזהירות.
החתול ניצמד אליה ברכות,
היא הרגישה גלי חום קטנים פושטים על גופה, מה שמזמן לא הרגישה
היה לה טוב לכמה רגעים של חסד.
היא נירדמה עוד קצת.
כאשר התעוררה ,כנראה הייתה שעת יום מאוחרת, הכל היה דומם ,עד כדי זעקה.
לרגע אחד ,היא הייתה במציאות של חלום ,
אבל אחר כך הרגישה פתאום ,עצבות נוראה לאות איומה.
פחד מהבלתי נודע, עד שלפתע הרגישה את המגע של החתול, ואז התחילה להרגיש יותר טוב.
היא ידעה שהיא תצטרך ,לצאת מהמחבוא שלה ,
מפני ש..האנשים הרעים עלולים לבוא ולגלות אותה כאן.
ומצד שני לא היה לה מושג ,להיכן ללכת הפחד אחז בה.
נזכרה במה שאמא אמרה לה פעם ,"כל עוד לא תנסי את האומץ ,הפחד יהיה המוביל."
אור סנוור את עיניה, הכל היה מעורפל והיה קר מאוד,
החתול הצמיד את עצמו בכוח , היא ליטפה אותו חזק ודיברה איליו,
גורל קראה לו.
"גורל תקשיב, לא נעזוב אחד את השני, אנחנו ממשיכים ,אין לך מה לפחד ,אני פה איתך ואתה איתי."
היא יצאה אל הרחוב ,מה שניראה כסמטת רפאים ,
אף אחד לא היה ,היא המשיכה ישר .
על הרחוב היו שברי חלונות, ריחות השממה ,היו בכל מקום ,
וכך הלכה שעה ארוכה
הסתכלה סביב.
גדרות התיל ,עמדו שוממים ,וגם המגדלים להפתעתה הרבה ,היו בלי שומרים .
הכל היה אפור.
היה שם שער שמוביל ליער עבות. .מלא עצים
השער היה פתוח.,
הכל דמם .
דממת מוות ,ניראה כאילו היא הייצור החי ,היחידי ,
היא והחתול שנשארו שם.
היא צעדה בפסיעות קטנות ,
מידי פעם ,עצרה ליראות אם אן מעקב אחרייה.
היא אזרה אומץ ו,בבת אחת הייתה כבר מאחורי השער.
היא נכנסה למעבה היער ,רק שם ,הרגישה קצת בביטחון,.
כי ככל שהתקדמה לתוך היער,
כך היה חשוך יותר ,ואף אחד לא היה יכל למצוא אותה.
היא החלה לחוש רעב , וצמא, גם בטנו של החתול,
היא שוב דיברה לעברו
"עכשיו גורל נמצא לנו מקום לנוח, ולאכול משהו "
היא חיפשה בתוך היער, עד שמצאה ,סבך עצים ,שדמה לעריסה.
על האדמה, היו כל מיני שורשים,
שהתייבשו כבר מיזמן ,
היא לקחה אותם ביד ,על פי שהמראה שלהם דחה אותה.
נגסה בהם ,היא הייתה רעבה מאוד,
נגסה אבל כשראתה את החתול המסכן ריחמה עליו.
לא יודעת מה איתך גורל שלי, אבל אחתוך לך בשיניי קצת מהשורשים ,אולי תאכל .
כמובן שהחתול סובב את הראש ,ניסתה להוציא מהתיק שלה ,שתי תפוחי אדמה ,שהיו עוד ברוטב ,
כמובן שזה ניראה כמו ,ריבת תפוחי אדמה והיה קר.
הרטיבה את ידה בעיסה , ונתנה לתוך פיו של החתול.
החתול רחרח את ידה ,והתחיל ללקק במרץ. ,אחרי שסיימו ,את הארוחה שלהם.
קראה לו.
"גורל עכשיו זמן לישון ,בוא עליי יש לנו כאן מקום ,בו נתכסה ,במעיל,."
היא שכבה על העריסה ,שהייתה ענפים שבורים ,על פיסת גומחה קטנה, והצמידה את.
החתול אלייה .שלא הביע התנגדות כלשהיא ,וכך נרדמו.
אור חזק ,האיר אותה פתאום ,והחתול שהיה בחיקה סמרו שערותיו.
היא השתתקה לרגע, גם לא יכלה להבחין בדמות שהייתה על ידה.
לפתע נישמע קול
מי את?
אידה החלה לבכות, אל תהרגו אותי , בבקשה, וגם לא את החתול שלי ,אני רוצה לחיות.
פתאום שמעה קול אחר ,נשי יותר- והקול הזה קרה אליה,
חמודה, אל תפחדי לא באנו להרוג אותך, מזל שמצאנו אותך כאן.
את באה איתנו....
לא!!!!
צעקה ,ונדחפה עוד יותר אל העריסה ,
לא !אל תיקחו אותי,! אתם תהרגו אותי !!זעקה אידה.
הקול הנשי אמר לה,
מתוקה ,הירגעי ,לא נעשה לך שום דבר ,
נגד רצונך, אנו כאן להצילך,
לא נכון! אמרה אידה ,באתם לקחת אותי לשם.
פתאום אמר לה קול אחר,
אם היינו רוצים להרוג אותך, היינו כבר מזמן הורגים אותך, ילדה מתוקה,
אנו מחפשים אנשים כמוך,
שמסתתרים ביער ,להביא אותם למקום מבטחים.
בואי, בואי אליי ילדה קטנה שלי, בואי הינה שמיכה, חמה גם לך ו,לחתול שלך.
באותו הרגע ,הרגישה אידה שמיכת צמר , חמה, וטובה,
מכסה אותה ואת החתול.
היא הייתה כבר מעולפת ,ולא הרגישה כאשר ידיים, חזקות ,רכות, ואוהבות גם יחד, נשאו אותה והביאו אותה.
כשהתעוררה הייתה במיטה ,מעץ עם מזרון,
הבגדים אותם לבשה ,הוחלפו בבגדים חמים אחרים.
,
היא פתחה לאט את העיניים ,גורל ,קראה בבהלה ,
אבל היא כבר הרגישה את החמימות שלו על יד פנייה,
פתאום היא הרגישה ליטוף, פתחה את עיניה וראתה מולה אישה רזה עם עצמות לחיים גבוהות ושיער שחור אסוף.
בוקר טוב לך ילדה מתוקה ,אמרה לה האישה , מה שלומך? ישנת טוב?
רוצה משהו לשתות?
איפה אני ?שאלה אידה.
האישה חייכה ואמרה ,את והחתול המתוק שלך ,במקום טוב עכשיו.
שום דבר רע לא יאונה לכם.
מהיכן את שאלה האישה?
אני ,אמרה אידה ועיניה ,ברקו מדמעות,
אני מאזור דורוהויי ,אבל ההורים שלי שם מתים,
והיה רעש נורא, ועכשיו דממה.
האישה ניגשה אילה, וחיבקה אותה ,הסתכלה עלייה ואמרה.
מעכשיו יהיה לך יותר טוב ,את במקום בטוח.
שכחתי להציג את שמי ,אמרה האישה ,שמי גוזי פלישמן, ו
אני אחראית פה ,לתת לך את הטוב ביותר.
אידה שלא הרגישה טוב ,והייתה עדיין עייפה
מאוד ,
אמרה לה ,אני רוצה הביתה
להורים שלי, אני עייפה.
גוזי חיבקה אותה ואמרה לה.
ההורים שלך היו גיבורים, את נשארת והיית גיבורה.
דורוהויי ילדה קטנה שלי, לצערי, כמו שאני יודעת נשרפה כליל,.
האנשים הרעים ,באו והרגו את כולם, מעטים ניצלו, ובתוכם את, היה לך מזל גדול
שנשארת בחיים.
כל מי שחי שם הם הרסו ,שדדו, ורצחו ,כל מה שהיה שם ומי שהייה שם,.
אבל ההורים שלך לא סבלו במותם ,הם הגנו עלייך י,לדה מקסימה.
אידה התחילה לבכות,
אני רוצה את אמא ואת אבא ואת אבי אחי,
לא יכל להיות שהם מתו.
לא יכל להיות שלא אראה אותם יותר לעולם.\. והיא התחילה לבכות ובכייה עלה למרומים.
גוזי חיבקה אותה חזק ו,אמרה לה ,בכי ילדה קטנה
כל עוד את יכולה, ורק זיכרי את חייבת להיות חזקה
לצאת למקום שהורייך למדו אותך , לארץ ישראל.
את חייבת להיות חזקה מתוקה שלי ,אסור לנו להראות לאויב ,שאנחנו חלשים.
וכך אידה שעה שלמה בכתה ,והאישה ניחמה אותה,
אחר כך ,.נתנה לה כוס שוקו חם .עד שאידה נרדמה שוב פעם.
היא לא ידעה שהיא נימצאת הרחק מאוד ,במוסד סעד ,בגטו מסוים ש,בו הובאה איליו לבית היתומים ,על ידי ארגון פרטיזנים כלשהוא.
שבו היו מסייעם להם ,להשתקם ולהבריח אותם ,בקבוצות לאט לאט.
שם היו לפני,
שמבריחים אותם, מאמנים אותם , מלמדים אותם גרמנית , מלמדים אותם איך להתנהג בהתאם .
מלבישים אותם כגויים ,מנפקים להם תעודת זהות ,ושמות אחרים.
כן אידה ,חשבה גוזי האישה בצער, תישני לך עכשיו ילדה מתוקה, לפני שתתחילי ,את המסע
הדרך שלך עוד ארוכה.....
סשה ,היה ילד בגילה של אידה,
בן 10 הוא היה החבר שלה , הוא היחיד דיבר איתה ברומנית ,בשפת אם שלה, ו
היה לו סיפור דומה לשלה,
גם כן בערב שישי ,כשאכלו ,
אז הגרמנים דפקו על דלתם,
הוריו,זרקו אותו ממש מהחלון למטה, אמרו לו לברוח
כל עוד נפשו בו הוא, היה בן יחיד,
ובעוד רץ אל נפשו ,שמע יריות וצרחות,.
אחר כך דממה, מכוון ביתו, ,ידע שההורים כבר אינם בחיים,.
וכך הוא הסתובב ,ביער
הקפוא ,בפחד, עד שמצאו אותו ,והביאו אותו לכאן.
הם היתיידדו מאוד ,
הוא ואידה, תמיד סיפור על ביתם זיכרונותיו
כשלאידה היה קשה ,הוא תמיד תמך בה ועודד אותה,
ואותו הדבר גם היא, בשבילו מעין ידידות נפש כזו,.
יחדיו הם למדו כמה מילים בגרמנית
כגון בוקר טוב ברומנית זה salut בגרמנית gutten tag
שלום ברומנית זה ce mai faci? בגרמנית we jentes innen
עוד מילים הם למדו,
תירגמו מילים לרומנית, בגרמנית כגון.
ערב טוב שברומנית זה muiltumese-bine
בוקר טוב שברומנית זה buna dimineute
אחי שברומנית זה frate
אחותי שברומנית זה sora
לימדו אותם עוד פירוש מילים לגרמנית
הם היו בכיתה קטנה קבוצה של 10 ילדים
סשה ,אידה, אלה, גורי, מלך, אנה, סוריקה, זאב, פנחס ,הודיה.
כולם היו מהוססים ,קצת מפוחדים-אבל הייתה להם מורה ,בשם אנבל ,אותה הם אהבו מאוד.
אלה קפצה ושאלה ,איך נעשה זאת ,
וגורי התחיל לבכות ,ופנחס וזאב התלהבו מהרעיון.
המורה נתנה להם לעכל זמן מה ,את שאמרה,
היא אף פעם לא כעסה עליהם.
ואז כשהם שתקו אמרה.
אנחנו נחלק אתכם לקבוצות אמרה.
סאשה אידה
אלה אנה
סוריקה הודיה
גורמי מלך
זאב פנחס
עוד מעט יבוא לכאן אדם בשם אדריאן פרשטיין- אל תיבהלו ממנו ,
הוא ייקח אתכם למעבר הגבול ,ושם תפגוש אתכם,
אישה בשם רחל ,אשר תנחה אתכם מה לעשות.
בינתיים הכינו לכם בגדים שמתאימים ,כמו שילדי גויים לובשים ,גם תיק קטן מעור. ותעודות מעבר מזויפות.
עכשיו אקרא לכם ,ואגיד לכם איך, כשישאלו אותכם הגרמנים אז תיזכרו את השמות שאגיד לכם.
היא קראה לסשה ואידה.
סשה לך קוראים מרגע שאתה בחוץ ,ועד לרגע שאומרים לכם שאתם יכולים לחזור ,לשם המקור ,שלכם קוראים אבלרד, ואידה לך קוראים אקיל.
שם משפחתכם פונקישיינו,
קחו בגדים, וזכרו ,
בחוץ אתם אברלד ואקיל ו.
אתם אחים, גם בחוץ אפילו שתהיו לבד.
תיקראו לעצמכם בשמות אלו על מנת ,שהאוייב יכל להפתיע ,ולהימצא בכל פינה.
אחר כך קראה ,והסבירה לכל חברי הקבוצה.
אלה אנה אלה שמך יהיה אבבל
ושמך אנה יהיה אדל
גורי ומלך, גורי אדיגו ומלך אברר
זאב ופנחס זאב אדיניס ופנחס אלווין
זיכרו אינכם אומרים ,שום דבר.
לאף אחד , אם ישאלו אותכם הגרמנים ,
שאלות , תגידו שאתם פשוט ,לוקחים ספרים של היהודים לגניזה,
ניתן לכם תעודות מעבר-
בשלב ראשון!
אדריאן יאסוף אותכם ,תעברו את המעבר ,
ומשם אתם כבר לא תחזרו לכאן, אלה למשימה שלכם ,שיהיה לכם בהצלחה.
ומה אם גורל ? שאלהאידה- מה יהיה אתו, ?
גורל יבוא איתך, אל תדאגי
אמרה המורה, כבר הכנו לכם את הבגדים ,שיהיה בהצלחה ,.
תודה, אמרו כל הילדים בבת אחת.
והריגשו עצובים, אחרי כל כך הרבה זמן ,שהיו ביחד והיתרגלו ופתאום שוב נדודים,
זה היה עצוב ,וגם הם לא ידעו מה יקרה אתם מחר.
;){kind=link}